פסק-דין בתיק ע"א 9604/06

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופט מ' ברעם), מיום 29.10.06 בת"א 10716/04.

2.         בפני בית משפט קמא התבררה תביעתו של המשיב בע"א 9604/06 (להלן - "המשיב") להשבת סכום בשקלים השווה ל-150,000 דולר אשר ניתן על ידו למערער בע"א 9604/06 (להלן - "המערער"), על פי כתב העברה שנערך ביום 14.11.03, המופנה לבנק הפועלים, סניף רמת אשכול, ומורה לו להעביר את הכספים שבחשבון החיסכון של המשיב לידי המערער ולבעלותו הבלעדית. כתב ההעברה נערך בעת שהמשיב היה מאושפז בבית חולים וחשש, כי סופו קרב וכי לא יקום ממיטת חוליו.

3.         בפני בית משפט קמא טען המשיב, כי בשל מצבו הפיזי והנפשי הקשה בעת עריכת כתב ההעברה, ובשל התרופות שנטל בעת אשפוזו בבית החולים, שגה בניסוחו, בעוד שכוונתו האמיתית הייתה להעביר את הכספים כפיקדון בלבד, לידיו הנאמנות של המערער, אשר יושב למשיב כאשר יחזור לאיתנו. המשיב הדגיש בכתב התביעה, כי מעולם לא הסכים ולא התכוון ליתן כספו במתנה למערער (סעיף 17 לכתב התביעה המקורי מיום 7.9.04). לאחר מכן, ביקש המשיב לתקן את כתב התביעה מספר פעמים, ובמסגרת כתב התביעה המתוקן האחרון שינה המשיב טעמו והוסיף טענה לכתב התביעה, לפיה אכן נתן מתנה למערער, אך  המדובר במתנה שהייתה אמורה להיות מוקנית למערער רק לאחר מותו של המשיב, ומכיוון שכך, יש לבטלה על פי הוראות סעיף 8(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה- 1965 (להלן - "חוק הירושה").

4.         בית משפט קמא הגיע למסקנה, כי לא ניתן לקבל את טענותיו של המשיב בדבר זכותו להשבת הכספים שהעביר למערער על יסוד העילות שבכתב התביעה על תיקוניו, ואולם סבר, כי בנסיבות העניין ניתן להקים לזכותו של המשיב טענה שלא נטענה על ידו בדבר הזכות להשבת הכספים על יסוד דיני הטעות, על-פי סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 (להלן - "חוק החוזים"). בית המשפט הזמין את הצדדים לטעון את טענותיהם בשאלה החדשה שהעמיד לדיון, ולאחר מכן החליט לקבל את התביעה על יסודה. עם זאת, בית המשפט ראה שלא להורות למערער להשיב למשיב את מלוא הסכום שהתקבל על-ידו, בשל כך שיש לראות אשם גם בהתנהלות המשיב, אשר התרשל בבדיקת מצבו הרפואי האמיתי אצל הצוות הרפואי שטיפל בו בבית החולים, ואשר השתהה בהעלאת הדרישה להשיב סך של 30,000 ש"ח מתוך הסכום שהועבר למערער במשך פרק זמן של שבועיים, והשתהה פרק זמן ממושך יותר של חודשיים, עד אשר ביקש לראשונה את השבת מלוא הסכום.

5.         בית משפט קמא התלבט בשאלה האם ניתן בנסיבות העניין ליתן פסק-דין על יסוד עילה חדשה שלא נטענה על ידי התובע - המשיב - בכתב התביעה. בית המשפט הגיע למסקנה, כי אין לדקדק עם המשיב בשאלת עילת התביעה המדויקת, שכן מראשית הדרך עתר לקבלת הסעד של השבת הכספים. גם אם הבסיס המשפטי לטענת ההשבה השתנה במהלך חיי התיק ולבש מלבושים משפטיים שונים, אין לתת לכך משקל רב, שכן "המהות היא הקובעת ולא הכותרת ומשנמצא כי התובע [המשיב] טען לביטול המתנה, די בכך כדי לעמוד בדרישה לפסיקה על יסוד הסעד שהתבקש". במצב דברים זה, כאשר המדובר בטענה שלא היה בה כדי להפתיע את הנתבע - המערער -  ולגרום לו עיוות דין, אין כל פגם בהכרעה על יסוד טענה שהועלתה ביוזמת בית המשפט. לאור האמור, פסק בית המשפט כי מן הצדק לבטל את המתנה, אך בהתחשב בהתנהגות כל אחד מהצדדים וכן בעובדה כי המערער כבר השיב למשיב סך של 30,000 ש"ח, על המערער להשיב סכום נוסף של 400,000 ש"ח, וזאת בתוך 30 יום.

6.         על פסק הדין מערערים שני הצדדים. המשיב מלין על כך שבית המשפט לא פסק להשיב לו את מלוא סכום המתנה, אלא רק את חלקה בלבד לאחר שקבע כי מן הצדק לבטל את המתנה. המערער מערער הן על החלטתו של בית המשפט מיום 19.9.06 בה קבע כי על הצדדים לסכם בשאלה אם ניתן לבסס את זכותו של המשיב להשבת המתנה על יסוד דיני הטעות, והן על פסק הדין בו קבע, כי המשיב זכאי לבטל את המתנה מחמת טעות סובייקטיבית שטעה לגבי מצבו הרפואי עובר לנתינת המתנה, וזאת משום שלא הייתה תשתית עובדתית למסקנה זו.

7.         לאחר שעיינו בפרוטוקול הדיון של בית משפט קמא ובפסק הדין שהוציא תחת ידו בית המשפט, קראנו את עיקרי הטעות ושמענו השלמות בעל-פה מפי באי-כוח הצדדים, אנו סבורים שדינו של הערעור שהגיש המערער (ע"א 9604/06) להתקבל, במובן זה שדין התביעה להידחות.

8.         בית משפט קמא יצא מנקודת הנחה מוטעית, כי משלל גרסאותיו של המשיב עולה, כי הסעד שלו עתר היה ביטול המתנה והשבת הכספים לידיו. עיון בכל כתבי התביעה שהגיש המשיב בבית המשפט מעלה, כי גרסתו הבסיסית של המשיב הייתה, כי הוא לא נתן מתנה למערער ולכל היותר נתן מתנה אשר תוקנה למערער לאחר מותו. במצב דברים זה, לא יכול היה בית המשפט לצאת מתוך הנחה עובדתית, הנעדרת בסיס עובדתי, כי המשיב העניק בחייו מתנה למערער. עמד על כך לאחרונה בית המשפט העליון בפסק הדין בע"א 11771/04 לשכת עורכי הדין בישראל נ' הארגון הבינלאומי של עורכי דין ומשפטנים, שניתן ביום 22.1.07, אשר קבע בסעיף 20 לפסק הדין:

"מכל מקום, הדעה שעוברת כחוט השני בפסיקה היא, כי כאשר המסכת העובדתית מאפשרת ומותירה מקום לעילה המשפטית 'החדשה', רשאי בית המשפט להעלות אותה מיוזמתו במיוחד כך כאשר מדובר בטעמים של 'טובת הציבור' ובלבד שתינתן לצדדים הזדמנות להתמודד עימה".

כפי שהראינו לעיל, המשיב לא טען בכתבי הטענות או בעדותו, כי נתן מתנה למערער וכי יש לבטל מתנה זו עקב טעות באשר למצבו הבריאותי. בהעדר תשתית עובדתית כאמור, לא היה רשאי בית משפט קמא, אף כי חפץ לעשות צדק בין הצדדים הניצים, להסיק מסקנות משפטיות יש מאין.

9.         בית משפט קמא גם טעה בכך שהתעלם מהעובדה, כי למערער נגרם עיוות דין, בשל כך שלא הונחה על המדוכה הפלוגתא, כי המשיב נתן מתנה למערער אך המתנה ניתנה מתוך טעות באשר למצבו הרפואי. ייתכן, כי לו היה ב"כ המערער חוקר את המשיב בכיוון זה, היה יכול להפריך טענה עובדתית זו, שבית המשפט הסתמך עליה.

10.       עוד נוסיף, כי בית המשפט ביסס את מסקנתו המשפטית, כי המתנה ניתנה מחמת טעות, לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים, אך בית המשפט נמנע מלהתייחס לשאלה נוספת, המתבקשת בנסיבות העניין, האם ביטול המתנה נעשה תוך זמן סביר לאחר שנודע למשיב על עילת הביטול (סעיף 19 לחוק החוזים).

11.       למעלה מן הצורך נוסיף, כי התיקון האחרון שנעשה בכתב התביעה, שבו טען המשיב, בסעיפים 18 ו-19 לכתב התביעה המתוקן האחרון, לפיו המתנה בטלה מאחר שהייתה אמורה להיות מוקנית למערער רק לאחר מותו של המשיב וכי מתנה כזאת אין להעניק אלא בדרך של עריכת צוואה (סעיף 8(ב) לחוק הירושה), היא טענה הסותרת את גירסתו של המשיב, כי לא התכוון לתת מתנה ואף לא נתן מתנה, והדבר נוגד את תקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984.

12.       לאור האמור, אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק דינו של בית משפט קמא ודוחים את תביעת המשיב להשבת הכספים שהעניק ב"כתב ההעברה" למערער. המשיב ישא בשכר טרחת המערער בסך של 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ.

ניתן היום ט' באדר, תשס"ז (27 בפברואר 2007) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.